פסק-דין בתיק ע"א 5752/04

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' שמעוני), שעניינו בזכות שימוש של המערער במפרץ חניה של בית מלון המנוהל על-ידי המשיבה - שהיא בתו של המנוח מר פאיז כותוב - אשר הנו אחד מהבעלים הרשומים של חלקת המקרקעין, שעליה בנוי בית המלון. המערער, ביחד עם חברת "מאונט אוף אוליבס" (להלן - " החברה") הם שוכרים מוגנים של חמש חנויות, המהוות יחדיו יחידה מסחרית אחת בשטח כולל של 254 מ"ר, הנמצאת בשטח המלון. סוגיית זכותם של המערער והחברה במושכר הייתה שנויה במחלוקת והוכרעה בהליך קודם, שהתנהל בין הצדדים בבית משפט השלום בת"א 10823/92. באותו עניין נדחתה תביעת פינוי שהגיש המנוח נגד המערער והחברה, תוך שנקבע כי הם דיירים מוגנים במושכר. ערעור שהוגש על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי, נדחה.

בהליך דנן הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידו של המערער ממפרץ החנייה ולתשלום שכר ראוי ונזק שאינו נזק של ממון, בסכום כולל של 10,000 ש"ח. המערער טען בכתב הגנתו כי בשנת 1990, עם תחילת השכירות במושכר, סוכם שתהיה לו זכות שימוש מלאה גם במפרץ החנייה, אם לצרכי חנייה ואם לצרכי טעינת סחורה ופריקתה. לשיטתו, קבלת זכות שימוש מלאה בחנייה הייתה תנאי בסיסי שבלעדיו לא היה מסכים לשכור את המושכר. עוד טען המערער, כי זכותו בחנייה נגזרת מזכות הדיירות המוגנת שלו בחנות עצמה, כפי שנקבע, לטענתו, בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט שלום בהליך הקודם, המהווה לעניין זה גם מעשה בית-דין.

בפסק דין מפורט ומנומק היטב קיבל בית-משפט קמא את התביעה לסילוק יד, הן כלפי המערער והן כלפי החברה, אולם מנגד לכך, דחה את התביעה הכספית. על-כך הוגשו הערעור והערעור שכנגד המונחים לפנינו.

במהלך הדיון חזרה בה המשיבה מהערעור הנגדי, שעניינו דחיית התביעה הכספית והיא אף הסכימה,  כי פסק הדין כלפי החברה יבוטל, שכן היא לא נתבעה מלכתחילה בכתב התביעה. כך אנו מורים, ולפיכך נותר לדון אך ורק בערעורו של המערער באשר לסילוק ידו ממפרץ החנייה.

בטיעונו המפורט פרש בא-כוחו המלומד של המערער יריעת מחלוקת רחבה ותקף כל אחד ואחד ממרכיביו של פסק-דינה של הערכאה הראשונה. לא מצאנו בטענות אלו עילה המצדיקה להתערב באיזה ממצא מהממצאים שנקבעו בפסק הדין של הערכאה המבררת, או באיזו מסקנה מהמסקנות שאליהן הגיעה. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של המערער ושל עד מטעמו (מר עדאווין) ולא היה מוכן לאמץ עדויות אלה ולקבוע ממצא מכוחן, כאילו ניתנה למערערת רשות שימוש בחנייה. אין עילה להתערב בכך. מכל מקום, גם אם ניתנה רשות שימוש, הרי היא מסוג הרשויות הניתנות לביטול. גם על-כך עמד בית המשפט בפסק-דינו וגם בנושא זה אנו תמימי דעים עמו.

זאת ועוד, בית המשפט קבע בצדק, כי נושא מפרץ החנייה לא נכלל בתובענה נשוא ההליך הקודם, שהתייחסה לזכויות הדיירות המוגנת במושכר עצמו. המערער טען להשתק הנובע מהכלל שניתן היה לצרף נושא זה להליך הקודם, אלא שאין אנו סבורים כמותו. גם אם נפרש את המונח "עילת תביעה" באופן הרחב ביותר, כפי המקובל לפרשו לצורך מעשה בית דין, אין עניין מפרץ החנייה נכלל בגדר עילת התביעה של ההליך הקודם. על אחת כמה וכמה אלה הם פני הדברים, אם נסתמך על טענות המשיבה שהסכסוך החל למעשה בשנת 1997, דהיינו, לאחר ההליכים הקודמים. מן הראוי לציין כי כך קבע בית-משפט קמא כממצא, ואין אנו מוצאים כאמור לנכון לשנות קביעתו זו. יתירה מכך, הטענה שלפיה מפרץ החנייה מהווה חלק מזכויות הדיירות המוגנת, הועלתה לראשונה על-ידי המערער בשלב מאוחר של ההליך בבית-משפט קמא, ודי היה למעשה בכך כדי לדחותה.

לאור האמור שני הערעורים נדחים, זולת ביטול פסק הדין ככל שהוא נוגע לחברה. בשים לב לתוצאה הסופית אך גם לעובדה שערעור המערער היה העיקר וחייב את הדיון בפסק-דין זה, יעמוד שיעור ההוצאות על הצד המתון ועל המערער יהיה לשאת בהוצאות המשיבה ובשכר-טרחת עורכי-דינה, בסך של 10,000 ש"ח כולל מע"מ.

הפיקדון שהופקד בקופת בית המשפט יועבר לידי המשיבה, באמצעות באי-כוחה.

ניתן היום, ד' באדר ב' תשס"ה (15 במרץ 2005).

ש ו פ ט                    ש ו פ ט                     ש ו פ ט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: